החלטה בתיק ע"ע 1840-06-12

השופטת יעל אנגלברג שהם

1.       לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו, שבו התקבלה בחלקה תביעת המשיב לתשלומים שונים בגין תקופת עבודתו אצל המבקשת ובגין סיומה, ואילו התביעה-שכנגד שהגישה המבקשת נגד המשיב נדחתה במלואה (השופטת נטע רות ונציגי הציבור מר יצחק סרי וגב' יפה הרצברג; תע"א 1762-09; ניתן ביום 5.5.12; להלן - " פסק הדין").

הרקע לבקשה

2.       המבקשת היא חברה העוסקת בייצור ובשיווק של ארונות אמבטיה. המשיב הועסק אצל המבקשת במכירת ארונות אמבטיה ומוצרים נלווים החל מיום 3.12.07. כעבור שבעה חודשים, ביום 2.7.08, בטרם שולם שכר חודש 6/08, הודיע מנהל המבקשת, מר יהודה אהרוני (להלן - " מר אהרוני"), למשיב על פיטוריו.

3.       בבית הדין האזורי התבררה התביעה שהגיש המשיב נגד המבקשת לתשלום זכויות שונות המגיעות לו, לטענתו, על פי הסכם עבודה שנערך בין הצדדים, וכן לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובחוסר תום לב. המבקשת הגישה תביעה-שכנגד לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת הסכם העבודה על ידי המשיב.

4.       בית הדין האזורי קיבל את התביעה בחלקה ודחה את התביעה-שכנגד במלואה. בית הדין קבע כי המשיב זכאי לתשלום זכויות על פי הסכם עבודה שנערך בין הצדדים ביום 1.12.07 (להלן - " הסכם העבודה"), ולא על פי טיוטת הסכם שנוסחה ונכתבה על ידו ושעל פיה חישב את זכויותיו. עוד קבע בית הדין כי המבקשת לא הוכיחה את טענתה שלפיה הפר המשיב את הסכם העבודה (כגון העדרויות מהעבודה ותחרות), באופן המאפשר לה להתנער מקיום התחייבויותיה-שלה על פי הסכם זה, ובהן תשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם העבודה בגין הפסקת העבודה טרם סיום התקופה הקצובה בת 12 החודשים. בקשר לכך העדיף בית הדין את גרסתו המפורטת של המשיב אל מול גרסתו הסתמית והמעורפלת של מר אהרוני וקבע, בין היתר, כי ניהול המבקשת כחברה משפחתית על ידי מר אהרוני ועל ידי שני בניו לא היה על מי מנוחות והשפיע על מהות היחסים ועל טיב היחסים שבין מנהלי המבקשת למשיב, וכי על רקע זה, עמידתו של המשיב על זכויותיו ליבתה את האש ותרמה להחלטה לפטרו.

5.       אשר לזכויות המשיב בהתאם להסכם העבודה, קבע בית הדין כי הלה זכאי לתשלום שכר עבודה בשיעור של 36,000 ש"ח (נטו), לפי שכר קובע של 6,000 ש"ח, עבור חמישה חודשים (עד תום התקופה הקצובה) וחודש נוסף כחלף הודעה מוקדמת. כמו כן נקבע כי המשיב זכאי לתשלום עמלות בשיעור כולל של 17,500 ש"ח (על יסוד עמלה ממוצעת בשיעור של 3,500 ש"ח לחודש) - בגין תקופת ההעסקה שנמנעה ממנו ובגין חודש הודעה מוקדמת. בנוסף נקבע כי המשיב זכאי לתשלום רכיבים אלה: שכר עבודה עבור חודש עבודתו האחרון ( 6/08) בסך של 6,000 ש"ח נטו; יתרת עמלות גבייה עבור החודשים 3-6/08 בסך של 14,197 ש"ח; פיצויי הלנת שכר בסך של 3,000 ש"ח; הפרשות לביטוח מנהלים עבור כל תקופת עבודתו (כולל חודשים העבודה שנמנעו ממנו) בסך של 22,349 ש"ח; הוצאות שימוש ברכב עבור תקופת ההסתגלות בסך של 3,500 ש"ח; החזר הוצאות בסך של 738 ש"ח; ודמי הבראה בסך של 1,655 ש"ח.

          תביעת המשיב לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש ובגין פיטוריו ללא שימוע -  נדחתה. זאת לאור הלכה הפסוקה בדבר פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש, נוכח תקופת עבודתו הקצרה, ומאחר שהמשיב קיבל פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק בגין הפרת ההסכם לתקופה קצובה.

כן נדחתה במלואה התביעה-שכנגד שהגישה המבקשת. בית הדין חייב את המבקשת בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח.

הבקשה וטענות הצדדים

6.       המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו. בהחלטה מיום 6.2.13 דחה בית הדין האזורי את הבקשה, ומכאן הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שלפני, הכוללת בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל.

7.       המבקשת טוענת כי קיים חשש ממשי שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין בטרם בירור הערעור, יעשה המשיב שימוש בכספים שיועברו אליו, והיא לא תוכל להיפרע ממנו, היה ויתקבל הערעור. עוד מציינת המבקשת בעניין מאזן הנוחות, כי הנזק שייגרם לה אם תידחה בקשתה, עולה בהרבה על הנזקים שיגרמו למשיב אם יעוכב ביצוע פסק הדין ובסופו של יום יידחה הערעור. בהקשר זה מציינת המבקשת כי: הסכום שנפסק לחובתה הוא בשיעור של 136,020 ש"ח; תשלומו עלול להביא לטלטלתה ולפגיעה ארוכת טווח בה עד כדי קריסתה; אם ייוודע לאחרים על טלטלתה או קריסתה, יפגע הדבר במוניטין שלה, שנרכש משך שנים, באופן שיגרום לה נזק בלתי הפיך; למשיב, מנגד, לא ייגרם נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין, שכן מצבו יוותר על כנו ואף לא ישתנה לרעה, וזאת בניגוד אליה; בנסיבות אלה דחיית בקשתה עלולה לסכל את הערעור ואת זכותה החוקתית למיצוי ההליכים המשפטיים.

          עוד טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים ביותר. בקשר לכך נטען בין היתר, כי תביעת המשיב, אשר עמדה על סך של 155,439 ש"ח הוגשה בחוסר תום לב וללא פרופורציה. זאת נוכח תקופת העסקתו הקצרה של המשיב, שבה ביצע הפרות משמעת חמורות, גרם לתסיסה בקרב עובדי המבקשת, נעלם לפרקים ממקום העבודה מבלי לדווח על כך לממונים עליו, וגרם לירידה מתמדת במכירות תוך שיצר קשר עם מתחרים של המבקשת. טענות נוספות בפי המבקשת הן לטעויות של בית הדין קמא באלה: התעלם מסעיף בהסכם העבודה, המוכיח שהמשיב ידע והסכים כי היא רשאית לפטרו אף בטרם חלוף 12 חודשים; פסק למשיב כפל פיצוי; לא ייחס חשיבות לעובדה כי המשיב לא הגיב לטענותיה בדבר הפרה יסודית של הסכם העבודה; התעלם מהודאות המשיב בדיון ההוכחות, שלפיהן ביצע מעשים שלא היה אמור לבצעם ופנה ללקוחותיה והעבירם לחברה אחרת שבה הוא עובד כיום.

המבקשת מציינת כי על מנת למנוע מצב שבו תתקשה להיפרע מהמשיב, היה ויתקבל ערעורה, נכונה היא להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין או בנאמנות בידיו של בא כוחה.

8.       המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול על פי הכלל שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין הקובע חיוב כספי. עוד טוען המשיב כי סיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן מדובר בזכויות סוציאליות שהיה זכאי לקבלן לפני למעלה מחמש שנים, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן. בנוסף מציין המשיב כי הטענות שהעלתה המבקשת לעניין הנזק הבלתי הפיך שייגרם לה נטולות תשתית עובדתית מפורטת ואין בהן דבר, כמו גם טענותיה ל"טלטלה", ל"פגיעה ממשית ארוכת טווח" ולקושי בהשבת המצב לקדמותו.

          לחלופין מציין המשיב, כי אם ייעתר בית דין זה לבקשת המבקשת, יהא זה בכפוף לחיובה בהפקדת מלוא הסכום הפסוק (בקיזוז הסכומים ששולמו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל) בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה

9.       לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן טעמיי.

10.     נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש, שעליו להראות כי סיכויי הערעור להתקבל הם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, אם הערעור יתקבל, או יגרום לו נזק בלתי הפיך (רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' בצלאל (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך; ע"א 1981/13 אסעיד נ' חליל, ניתן ביום 4.6.13; ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' דוכין, ניתן ביום 23.5.13).